תפילת שמונה עשרה

כולן עמדו, הלכו אחורה וקדימה, השתחוו וגם נתנו שלושה אגרופים על החזה.

מידי פעם היה אפשר לשמוע בחלל חיכוך גרוני או אפצ'י במקרה הקיצוני. 

לפעמים באמצע תפילת שמונה עשרה אחת הבנות הייתה בוכה בקול,

האישונים של כולן פזלו אליה והפה שלהן המשיך למלל.

הן השאירו את זה בינה לבין הבורא,

הקדוש, 

ברוך הוא,

ארך אפיים,

רחום וחנון,

אלוהים

ואסור לשאול מי אבא ואמא שלו.  

הנוכחות בתפילות באולפנא הייתה חובה.

את חייבת להגיד תודה כל בוקר על נשמתך בקרבך ועל הנקבים ועל החלולים. 

טכנית, לא באמת הייתה לי בעיה להחזיק סידור

 לקרוא את מה שכתוב בו ולעשות תוך כדי את הכוריאוגרפיה המקובלת.

בחיי שלא הייתה לי בעיה להתפלל,

רק השאלה שלי הייתה למי?

לא ראיתי אף אחד.

כשהגעתי לגיל 16 הנורא

ההרגל הזה פתאום הרגיש לי לא שפוי.

לקורא כל בוקר מחדש את אותו הטקסט?!

יש עוד מלא ספרים נהדרים לקרוא, לא חבל? 

מעולם לא מרדתי באיש,

לא בהורים,

לא במורים

וגם לא ברב האולפנא שכל פעם מחדש שאל את עצמו:

״למה לתלמידה הזו יש חמישה עגילים ורק באוזן אחת?״ 

אבל העגילים עניינו לי את קצה האוזן השמאלית

ותפסו את מקומם דברים ברומו של אלוהים,

ולא הצלחתי להתקרב לדת כמו שהיא הייתה קרובה אלי. 

״שרי, את לא שמה לב כמה את משפיעה לרעה על החברות שלך״

אמרה לי המורה בהפסקת עשר.  

הסברתי לה שזו לא אשמתי ושכל אחת עושה מה שהיא רוצה,

אני בוחרת לא להתפלל והן בוחרות להיות מושפעות. 

והמשיכה... 

את הרי כן רוחנית, אני רק רוצה לבקש ממך שבמשך שבוע תתני צ'אנס, תגיעי לתפילה ותתפללי, בכוונה. אחרי שבוע תספרי לי מה הרגשת. יש משהו בתפילה שלא קשורה בדת" 

ובגלל נטיותיי הלא מרדניות בעליל המורה עוד לא הספיקה להגיד "בסיעתא דשמיא" והסכמתי למלא את הבקשה.

לקח לי בדיוק שבוע על היומן לחזור לאותו מקום  של ה-תעזבי אותי באבא שלך. 

היא שאלה מה הרגשתי, עניתי לה שרובוט, שאני עושה משהו בלי להתכוון אליו ושש עשרה שנה הרובוט עבד ופתאום הפסיק. 

היא כעסה או אולי התאכזבה.

ידעתי שבגיל 18 אני כבר לא אבוא יותר כל בוקר לאולפנא לבושה באבן הבוחן של בת ישראל, 

אני לא אבוא לפה בכלל, 

אני אעשה רק דברים שאני מתכוונת אליהם 

אף אחד לא יכוון לי את הכוונה. 

מאז תפילת שמונה עשרה זכורה לי כתפילה הפרטית שלי להגיע כבר לגיל שמונה עשרה.

המורה צדקה. יש משהו בתפילה שלא קשורה בדת.