כולן עמדו, הלכו אחורה וקדימה, השתחוו וגם נתנו שלושה אגרופים על החזה שלהן.
מידי פעם היה אפשר לשמוע בחלל חיכוך גרוני או אפצ'י במקרה הקיצוני מאוד.
לפעמים באמצע תפילת שמונה עשרה אחת הבנות הייתה בוכה בקול,
העישונים של כולן פזלו אליה והפה שלהן המשיך למלל.
הן השאירו את זה בינה לבין הבורא,
הקב״ה,
ארך אפיים,
חנון ורחום,
אלוהים,
ואסור לשאול מי אבא ואמא שלו.
הנוכחות בתפילות באולפנא הייתה חובה.
את חייבת להגיד תודה כל בוקר על נשמתך בקרבך ועל הנקבים ועל החלולים.
טכנית, לא באמת הייתה לי בעיה להחזיק סידור, לקרוא את מה שכתוב בו ולעשות תוך כדי את הכוריאוגרפיה המקובלת.
בחיי שלא הייתה לי בעיה להתפלל,
רק השאלה שלי הייתה למי?
לא ראיתי אף אחד.
כשהגעתי לגיל 16 הנורא
התפילה הזו פתאום הרגישה לי לא שפויה.
לקורא כל בוקר מחדש את אותו הטקסט?!
יש עוד מלא ספרים נהדרים לקרוא. לא חבל?
מעולם לא מרדתי באיש,
לא בהורים,
לא במורים
וגם לא ברב האולפנא שכל פעם מחדש שאל את עצמו:
״למה לתלמידה הזו יש חמישה עגילים ורק באוזן אחת?״
אבל העגילים עינינו לי את קצה האוזן השמאלית
ותפסו את מקומם דברים ברומו של אלוהים,
ולא הצלחתי להתקרב לדת כמו שהיא הייתה קרובה אלי.
״שרי, את לא שמה לב כמה את משפיעה לרעה על החברות שלך״
אמרה לי אמרה לי המורה בהפסקת 10.
הסברתי לה שזו לא אשמתי ושכל אחת עושה מה שהיא רוצה,
אני בוחרת לא להתפלל והן בוחרות להיות מושפעות.
המורה לא וויתרה והיא ביקשה ממני משהו,
"את ילדה רוחנית עם נשמה, אני רוצה שתתני צ'אנס, אני מבקשת שבמשך שבוע תגיעי לתפילה ותתפללי, אחרי שבוע נפגש ותספרי לי מה הרגשת. יש משהו בתפילה שאינה קשורה בדת"
ובגלל נטיותיי הלא מרדניות בעליל, המורה עוד לא הספיקה להגיד "בסיעתא דשמיא" והסכמתי למלא את הבקשה.
לקח לי בדיוק שבוע על היומן לחזור לאותו מקום של התעזבי אותי באבא שלך.
היא שאלה מה הרגשתי, אמרתי לה שרובוט, שאני עושה משהו בלי להתכוון אליו ושש עשרה שנה הרובוט עבד ופתאום הפסיק.
היא כעסה או אולי התאכזבה.
ידעתי שבגיל 18 אני כבר לא אבוא לאולפנא כל בוקר לבושה באבן הבוחן של בת ישראל, אני לא אבוא לפה בכלל, אני אעשה רק דברים שאני מתכוונת אליהם ואף אחד לא יכוון לי את הכוונה.
מאז תפילת שמונה עשרה זכורה לי כתפילה הפרטית שלי להגיע כבר לגיל שמונה עשרה.
המורה צדקה. יש משהו בתפילה שאינה קשורה בדת.
;){kind=link}